למה גלנט לא היה רמטכ”ל – הסיפור המלא מאחורי הפרשה

בשנת 2011, ישראל עמדה בפני אחת הפרשיות הביטחוניות המרתקות בתולדותיה – סיפור מינויו וביטול מינויו של האלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ”ל ה-20 של צה”ל. גלנט, מפקד מוערך ובעל הישגים מרשימים, שעלה בדרגות הפיקוד בצה”ל והגיע עד לתפקיד אלוף פיקוד הדרום, נבחר על ידי שר הביטחון אהוד ברק להחליף את גבי אשכנזי בתפקיד הרם. אולם, בתפנית דרמטית, המינוי בוטל ברגע האחרון. פרשת הקרקעות, שהתגלתה במהלך בדיקת מועמדותו, הייתה הגורם הרשמי לביטול המינוי, אך מאחורי הקלעים התנהלו מאבקי כוח, מתחים פוליטיים ומערכות יחסים מורכבות שהשפיעו על ההחלטה הסופית. במאמר זה נחשוף את הסיפור המלא – מהמינוי המבטיח ועד לנפילתו הדרמטית של גלנט בדרך לפסגת הפיקוד הצה”לית.

מי הוא יואב גלנט – הרקע האישי והצבאי של המועמד לרמטכ”ל

יואב גלנט נולד ביפו למיכאל ופרומה גלנט. אמו, פרומה לבית סגל, הייתה ילידת פולין וניצולת שואה. היא עלתה לישראל באוניית המעפילים “אקסודוס”, גורשה עימה להמבורג, ועלתה לארץ שוב בעלייה ההמונית.

דרכו הצבאית של גלנט החלה כלוחם בשייטת 13, היחידה המובחרת של חיל הים. הקריירה הצבאית שלו הייתה מפוארת ורצופת הישגים. הוא התקדם בסולם הדרגות והפיקוד בצה”ל, כאשר בין תפקידיו הבולטים:

• מפקד שייטת 13
• מפקד עוצבת “געש”
• מפקד אוגדת עזה
• המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אריאל שרון
• אלוף פיקוד הדרום

במהלך שירותו, גלנט הוביל מבצעים רבים ומורכבים. הוא נתפס כמפקד נחוש, מקצועי ובעל תפיסה אסטרטגית. כמפקד פיקוד הדרום, הוביל גלנט את צה”ל במבצע “עופרת יצוקה” בעזה בשנים 2008-2009.

המוניטין המקצועי שלו, יחד עם ניסיונו הקרבי והפיקודי הרב, הפכו אותו למועמד טבעי לתפקיד הרמטכ”ל. גלנט היה ידוע כמפקד שדה מובהק, בעל יכולת קבלת החלטות מהירה ויעילה בתנאי לחץ ואי-ודאות.

תהליך בחירת הרמטכ”ל – כיצד נבחר גלנט לתפקיד בכיר זה?

תהליך בחירת הרמטכ”ל בצה”ל הוא תהליך מורכב הכולל מספר שלבים. בראשית התהליך, שר הביטחון, אשר אחראי על המלצת המועמד, בוחן את המועמדים הפוטנציאליים. בשנת 2010, שר הביטחון אהוד ברק החל בתהליך בחירת הרמטכ”ל ה-20.

ברק בחן מספר מועמדים בכירים בצה”ל, ביניהם:

• האלוף יואב גלנט – אלוף פיקוד הדרום
• האלוף גדי אייזנקוט – אלוף פיקוד הצפון
• האלוף בני גנץ – סגן הרמטכ”ל

לאחר תהליך בחינה מעמיק, ב-22 באוגוסט 2010, הודיע שר הביטחון ברק על בחירתו ביואב גלנט לתפקיד הרמטכ”ל הבא. בהודעתו הדגיש ברק את היכולות המבצעיות והפיקודיות של גלנט, ואת ניסיונו העשיר בתפקידים בכירים.

הממשלה אישרה את מינויו של גלנט לתפקיד הרמטכ”ל ה-20 של צה”ל בישיבתה ב-5 בספטמבר 2010. על פי התכנון, גלנט אמור היה להחליף את הרמטכ”ל היוצא, רב-אלוף גבי אשכנזי, בפברואר 2011.

בחירתו של גלנט לתפקיד נתפסה כהבעת אי-אמון מצד ברק בהנהגת צה”ל הקיימת, ובמיוחד ברמטכ”ל אשכנזי. היחסים בין ברק לאשכנזי היו מתוחים מאוד באותה תקופה, דבר שהשפיע על תהליך בחירת הרמטכ”ל הבא.

פרשת הקרקעות – הסיבה הרשמית מדוע נמנע מגלנט להתמנות לרמטכ”ל

פרשת הקרקעות, שהתפוצצה בשלהי 2010, הייתה הגורם הרשמי שהביא לביטול מינויו של גלנט לרמטכ”ל. במרכז הפרשה עמדו האשמות כי גלנט השתלט על קרקעות ציבוריות סמוך לביתו במושב עמיקם.

הפרשה החלה כאשר “תנועת אומ”ץ” (אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי) הגישה עתירה לבג”ץ נגד מינויו של גלנט. העתירה התבססה על דו”ח של מבקר המדינה שהצביע על חריגות בנייה ופלישה לקרקעות ציבוריות בנחלתו של גלנט במושב עמיקם.

הטענות העיקריות בפרשה כללו:

• השתלטות על כ-28 דונם של קרקעות ציבוריות
• סלילת דרך גישה על קרקע ציבורית
• הזזת גדר המושב כדי לכלול שטחים ציבוריים בתוך נחלתו הפרטית
• אי-דיווח מלא על האירועים בשאלון למועמדים לתפקידים בכירים

בתחילה, הגיב גלנט לטענות בהכחשה, וטען כי מדובר ב”טעויות בתום לב” וב”אי-הבנות”. בהמשך, כשהתברר היקף הפרשה, הוא “הודה בטעות” בעניין הפלישה לשטח לא שלו, ואף “הצר עליה”. עם זאת, הוא האשים את גורמים אחרים בפרשה, וטען כי פעל על פי הנחיות וייעוץ שקיבל.

היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, בחן את הפרשה לעומק. ב-1 בפברואר 2011, הודיע וינשטיין כי יתקשה להגן על מינויו של גלנט לרמטכ”ל בבג”ץ, בשל הקשיים המשפטיים והעובדתיים שעלו מהפרשה.

בעקבות חוות דעתו של היועץ המשפטי, אחרי התייעצות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, הוחלט לבטל את מינויו של גלנט לתפקיד הרמטכ”ל. ההחלטה הדרמטית התקבלה ימים ספורים לפני שגלנט היה אמור להיכנס לתפקיד.

המתחים עם הרמטכ”ל אשכנזי – הגורמים הנסתרים לביטול המינוי

מאחורי הקלעים של פרשת ביטול מינוי גלנט לרמטכ”ל התנהלה מערכת יחסים מתוחה ביותר בין שר הביטחון אהוד ברק לרמטכ”ל דאז גבי אשכנזי. מתחים אלו, שנודעו בתקשורת כ”פרשת הרפז”, היוו רקע חשוב להבנת הדינמיקה שהובילה לבחירת גלנט ולאחר מכן לביטול מינויו.

היחסים בין ברק לאשכנזי החלו להתדרדר כבר ב-2009, על רקע מחלוקות בנושאים מקצועיים וסגנונות עבודה שונים. המתח הגיע לשיאו ב-2010, כאשר:

• ברק הודיע על אי-הארכת כהונת אשכנזי בשנה נוספת, כנהוג
• תהליך בחירת הרמטכ”ל הבא החל מוקדם מהצפוי
• התרחש אירוע “מסמך הרפז” – מסמך מזויף שכביכול חשף תוכנית של ברק להכפיש את אשכנזי

יואב גלנט נתפס כמי שהשתייך למחנה של ברק וכמתנגד לאשכנזי. גלנט שירת בעבר כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה אריאל שרון, והיה בעל קשרים טובים עם הדרג המדיני. מינויו לרמטכ”ל נתפס על ידי רבים כניסיון של ברק להציב בתפקיד מפקד שיהיה נאמן לו ולא ימשיך את “קו אשכנזי”.

מקורבים לאשכנזי טענו כי ברק חתר תחת סמכותו של הרמטכ”ל המכהן, והחל בתהליך בחירת יורשו מוקדם מהרגיל כדי לפגוע בתפקודו. מאידך, מקורבי ברק טענו כי אשכנזי פעל להכשיל את תהליך המינוי של יורשו.

על רקע מתחים אלו, היו שטענו כי פרשת הקרקעות שימשה רק תירוץ נוח לביטול מינויו של גלנט. הטענה הייתה שגורמים שונים, שלא רצו לראות את גלנט בתפקיד הרמטכ”ל, פעלו ל”חפירת” פרשיות ישנות הקשורות אליו.

חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בעיתוי חשיפת הפרשה – חודשים לאחר אישור המינוי אך ממש לפני כניסתו לתפקיד. האם מדובר היה בצירוף מקרים או במאמץ מתוזמן ומכוון? שאלה זו ממשיכה להעסיק פרשנים ומשקיפים עד היום.

השלכות פוליטיות – האיזונים הקואליציוניים והלחצים מאחורי הקלעים

ביטול מינויו של גלנט לתפקיד הרמטכ”ל לא התרחש בחלל ריק, אלא על רקע מציאות פוליטית מורכבת ואיזונים קואליציוניים עדינים. ממשלתו של בנימין נתניהו באותה תקופה הייתה תלויה ביציבות של שותפות קואליציוניות רגישות, והחלטות ביטחוניות בכירות היו כרוכות גם בשיקולים פוליטיים.

גורמים פוליטיים שונים הפעילו לחצים מאחורי הקלעים בנוגע למינוי הרמטכ”ל ולאחר מכן לביטולו. ביניהם:

• מפלגות חרדיות שחששו מהשפעת המינוי על סוגיות כמו גיוס בחורי ישיבות
• גורמים ימניים שהעדיפו מועמד עם עמדות תואמות את תפישתם
• מפלגות קואליציוניות שראו במינוי אמצעי מיקוח בסוגיות אחרות

היעדר יציבות במערכת הפוליטית השפיע על תהליך קבלת ההחלטות. השר יצחק גולדקנופף (יהדות התורה), שהיה מעורב בימים האחרונים בדיונים על החלפתו של גלנט, איים לאחרונה – גם פומבית וגם בדיונים פנימיים – כי לא יהיה תקציב אם לא יועברו החוקים המסירים את האיומים על עולם הישיבות.

נתניהו, כפוליטיקאי מנוסה, היה רגיש מאוד לשמירה על יציבות ממשלתו. הפרשה אילצה אותו לבחור בין המשך תמיכה בגלנט, דבר שהיה עלול להיתפש כזלזול בשלטון החוק, לבין ביטול המינוי שפגע בתדמית ההנהגה וביכולת קבלת ההחלטות.

לבסוף, השיקולים המשפטיים, לצד הלחצים הפוליטיים, הכריעו את הכף לטובת ביטול המינוי. נתניהו וברק העדיפו לא לנהל מאבק עם היועץ המשפטי לממשלה ועם מערכת המשפט בנושא רגיש זה, בייחוד לנוכח האתגרים הפוליטיים האחרים שעמדו בפניהם.

המאבק המשפטי – התפקיד של היועץ המשפטי לממשלה והליכי בג”ץ

הזירה המשפטית היוותה גורם מכריע בפרשת ביטול מינויו של גלנט. היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, מילא תפקיד מרכזי בקביעת גורלו של המינוי, ומעורבותו שיקפה את היחסים המורכבים בין המערכת המשפטית לבין הדרגים הפוליטיים והצבאיים.

תהליך הבחינה המשפטית של מינוי גלנט כלל מספר שלבים מרכזיים:

• עתירות לבג”ץ שהוגשו על ידי ארגונים אזרחיים ובראשם תנועת “אומ”ץ”
• בדיקה מקיפה של פרשת הקרקעות על ידי צוות מטעם היועץ המשפטי לממשלה
• דיונים משפטיים על סף הסבירות של מינוי אדם עם “כתם” ציבורי לתפקיד רגיש
• הערכת היועמ”ש לגבי סיכויי ההגנה על המינוי בבג”ץ

לאחר בחינה מעמיקה, הגיע וינשטיין למסקנה כי “ישנו קושי משפטי של ממש להגן על סבירות המינוי”. עמדה זו שהועברה לראש הממשלה ולשר הביטחון, היוותה מכה קשה למינוי והובילה בסופו של דבר להחלטתם לבטלו.

במקביל התנהלה מערכה משפטית בבג”ץ, כאשר השופטים אותתו באופן ברור כי הפרשה מעוררת קשיים משפטיים רציניים. התרשמות רבים הייתה כי בג”ץ עלול לפסול את מינויו של גלנט אם העניין היה מגיע להכרעה.

מבקריו של ההליך המשפטי טענו כי הסטנדרטים שהוחלו על גלנט היו מחמירים במיוחד לעומת מקרים אחרים. תומכיו טענו כי הוא הפך ל”קורבן” של מאבקי כוח בין מערכות השלטון. מנגד, המצדדים בביטול המינוי ראו בכך הוכחה לשלטון החוק ולחשיבות הטוהר המוסרי בתפקידים ציבוריים רגישים.

פרשה זו הדגישה את כוחו הגובר של היועץ המשפטי לממשלה והשפעתו על החלטות מרכזיות במערכות השלטון והביטחון בישראל, כמו גם את המתח המובנה בין הרשות המבצעת לרשות השופטת.

“מסמך הרפז” – הקשר בין שתי הפרשיות שטלטלו את המערכת הביטחונית

פרשת מינויו וביטול מינויו של גלנט לתפקיד הרמטכ”ל הייתה שזורה באופן הדוק עם פרשה אחרת שטלטלה את מערכת הביטחון באותה תקופה – “פרשת הרפז”. שתי הפרשיות שיקפו את המתח העמוק ששרר בצמרת מערכת הביטחון והשפיעו זו על זו באופן ניכר.

פרשת הרפז החלה באוגוסט 2010, כאשר נחשף מסמך שכונה “מסמך הרפז”. המסמך, שלאחר מכן התברר כמזויף, הציג לכאורה תכנית אסטרטגית של לשכת שר הביטחון ברק להכפיש את הרמטכ”ל אשכנזי ולהשפיע על מינוי יורשו.

הקשרים בין שתי הפרשיות ניכרו במספר מישורים:

• שתיהן חשפו את המתחים העמוקים בין ברק לאשכנזי
• שתיהן השפיעו על תהליך בחירת הרמטכ”ל ה-20
• שתיהן יצרו משבר אמון עמוק במערכת הביטחונית
• שתיהן הובילו לחקירות משטרתיות ומשפטיות

החקירה בפרשת הרפז הובילה לזיהוי קצין בכיר בצה”ל, סגן אלוף (במיל’) בועז הרפז, כמי שזייף את המסמך. במהלך החקירה התגלה כי הרפז פעל בקשר עם לשכת הרמטכ”ל אשכנזי, דבר שהעלה תהיות לגבי מעורבותם של גורמים בכירים בפרשה.

כניסתו של גלנט לתמונה כמועמד המוביל לתפקיד הרמטכ”ל, זמן קצר לאחר פרוץ פרשת הרפז, הגבירה את המתחים. רבים ראו במינויו של גלנט, שנחשב למקורב לברק וליריב של אשכנזי, כמהלך פוליטי שנועד לחזק את מעמדו של שר הביטחון במאבק הכוחות.

פרשנים רבים ראו בפרשת הקרקעות של גלנט ובביטול מינויו המשך ישיר של המאבקים שהתחילו בפרשת הרפז. היו שטענו כי חשיפת פרשת הקרקעות הייתה חלק ממהלך נגדי של “מחנה אשכנזי” כנגד המינוי שנתפש כעוין בעיניהם.

שתי הפרשיות גרמו לנזק תדמיתי חמור למערכת הביטחון ולצה”ל, וערערו את אמון הציבור במוסדות אלה. הן גם הביאו לבחינה מחודשת של הממשקים בין הדרג המדיני לצבאי, ושל תהליך מינוי הרמטכ”ל.

ההתפתחויות לאחר ביטול המינוי – מי מונה במקום גלנט ומה עלה בגורלו?

לאחר ביטול מינויו של גלנט לרמטכ”ל, נדרשו ראש הממשלה ושר הביטחון לבחור במהירות מועמד חלופי לתפקיד הרם. הבחירה החלופית הייתה צריכה להיות מוסכמת, ללא “כתמים”, ובעלת סיכוי גבוה לקבל אישור משפטי ופוליטי בזמן קצר.

בשלב ראשון, מונה סגן הרמטכ”ל דאז, האלוף יאיר נווה, כרמטכ”ל בפועל לתקופת ביניים של עד 60 יום. זאת כדי לאפשר המשכיות פיקודית בתקופת המעבר הרגישה, ולתת זמן לתהליך בחירה מסודר של רמטכ”ל קבוע.

לאחר בחינת המועמדים האפשריים, בחרו נתניהו וברק בסופו של דבר במועמד ה”בטוח” – האלוף בני גנץ. הבחירה בגנץ נבעה ממספר שיקולים:

• נקי משערוריות וחקירות
• מקובל על כל הגורמים במערכת הביטחון
• בעל ניסיון פיקודי עשיר כסגן הרמטכ”ל וכמפקד זרוע היבשה
• נתפש כאישיות ממלכתית שאינה שנויה במחלוקת

ב-13 בפברואר 2011, אישרה הממשלה את מינויו של בני גנץ לתפקיד הרמטכ”ל ה-20 של צה”ל. גנץ כיהן בתפקיד הרמטכ”ל עד פברואר 2015, כשהשלים כהונה מלאה של ארבע שנים.

באשר לגלנט עצמו, ביטול המינוי היה מכה קשה לקריירה הצבאית שלו. הוא פרש מצה”ל בפברואר 2011, לאחר שהמינוי בוטל. עם זאת, גלנט לא נעלם מהחיים הציבוריים בישראל, אלא פנה לקריירה פוליטית:

בשנת 2015, הצטרף גלנט למפלגת “כולנו” בראשות משה כחלון, ונבחר לכנסת העשרים. הוא מונה לשר הבינוי והשיכון בממשלת נתניהו הרביעית. בהמשך, עבר למפלגת הליכוד ושימש כשר העלייה והקליטה, ולאחר מכן כשר החינוך.

בשנת 2022, לאחר הצלחה ניכרת בזירה הפוליטית, הגיע גלנט לתפקיד בכיר ומשמעותי במיוחד – שר הביטחון בממשלת נתניהו השישית. באופן אירוני, גלנט נמצא היום בתפקיד שממנו נבחר לרמטכ”ל אך לא הצליח להגיע אליו בשל פרשת הקרקעות.

הלקחים והרפורמות – כיצד השפיעה הפרשה על תהליכי המינוי בצה”ל?

פרשת ביטול מינויו של גלנט לתפקיד הרמטכ”ל חשפה פגמים משמעותיים בתהליך בחירת הרמטכ”ל ובממשקי העבודה בין הדרג המדיני לצבאי. בעקבות הפרשה, הוכנסו מספר שינויים ורפורמות שנועדו למנוע הישנות של מקרים דומים ולשפר את תהליכי המינוי במערכת הביטחון.

הלקחים העיקריים שהופקו מהפרשה כללו:

• הצורך בבדיקה מעמיקה יותר של מועמדים לתפקידים בכירים טרם הכרזה פומבית
• חשיבות ההפרדה בין שיקולים מקצועיים לפוליטיים בבחירת רמטכ”ל
• הבנה כי מערכת היחסים בין שר הביטחון לרמטכ”ל משפיעה על מערכת הביטחון כולה
• הכרה בצורך בהליך שקוף ומסודר יותר לבחירת רמטכ”ל

בעקבות הפרשה, יושמו מספר רפורמות ושינויים:

הוקמה ועדה מייעצת לבחינת מועמדים לתפקידים בכירים, הכוללת אנשי ציבור ומשפטנים, שתפקידה לבחון את התאמת המועמדים מבחינת כשירותם האתית והמשפטית. הרעיון היה ליצור מנגנון סינון מקדים שימנע אישור מועמדים שעלולים להיתקל בבעיות משפטיות או ציבוריות.

שונה תהליך הבדיקה של מועמדים, כך שנעשית בדיקה מקיפה יותר של הרקע האישי, לרבות היבטים קנייניים ואתיים, טרם הבאת המועמדות לאישור הממשלה. תהליך הבדיקה הפך יסודי ומחמיר יותר, במטרה לאתר מראש בעיות פוטנציאליות.

הוכנסו שינויים בהגדרת המעמד והסמכויות של המזכיר הצבאי לראש הממשלה ושל ראש לשכת שר הביטחון, כדי למנוע עירוב בין תפקידים ומניעת מצבים של ניגוד עניינים או נאמנויות כפולות.

חודדו הנהלים לגבי לוחות הזמנים בתהליך מינוי הרמטכ”ל, כך שיהיה מספיק זמן לבדיקה מעמיקה של המועמדים לפני ההכרזה הפומבית וההבאה לאישור הממשלה.

מעבר לשינויים הפורמליים, השפיעה הפרשה גם על התרבות הארגונית בצה”ל ובמערכת הביטחון. נוצרה מודעות רבה יותר לנושא האתיקה והטוהר המידות, וגברה ההבנה כי התנהלות אישית של קצינים בכירים עלולה להשפיע על כשירותם לתפקידים בכירים.

סיכום – מה ניתן ללמוד מפרשת גלנט והשלכותיה לעתיד?

פרשת ביטול מינויו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ”ל מהווה אחד המקרים המורכבים והמרתקים בתולדות מערכת הביטחון הישראלית. היא מהווה מקרה לימוד על מערכות היחסים המורכבות בין הדרג הפוליטי, המערכת המשפטית והמערכת הצבאית בישראל.

הפרשה הדגישה את חשיבותו של שלטון החוק ושל סטנדרטים אתיים גבוהים מצד מנהיגים וקצינים בכירים. היא גם המחישה את הצורך במנגנוני בדיקה ופיקוח יעילים על מינויים בכירים, וחידדה את חשיבות ההפרדה בין שיקולים מקצועיים לשיקולים פוליטיים במערכת הביטחון.

יותר מעשור אחרי, סיפורו של גלנט ממשיך לעורר שאלות ותהיות. התפתחות הקריירה הפוליטית שלו לאחר הפרשה, שהגיעה עד לתפקיד שר הביטחון, מוסיפה נדבך מעניין לסיפור ומראה כי לעתים דווקא נפילות ומשברים עשויים להוביל לנתיבים חדשים ובלתי צפויים.

מעבר לגורלו האישי של גלנט, הפרשה מלמדת על החברה הישראלית, על מערכות השלטון בה, ועל האיזונים והבלמים הדרושים במדינה דמוקרטית. היא משמשת תזכורת לכך שאף אדם, מוכשר ומוערך ככל שיהיה, אינו מעל לחוק וכי אחריותיות ושקיפות הם ערכים מרכזיים בכל מערכת ציבורית.

שאלות נפוצות על למה גלנט לא היה רמטכ”ל

מקור: גלובס – פרשת הקרקעות של גלנט

מקור: ויקיפדיה – יואב גלנט