איך ואן גוך מת – החידה מאחורי סופו הטרגי של האמן הגדול

וינסנט ואן גוך, אחד האמנים הגדולים בכל הזמנים, מת בגיל 37 בנסיבות טרגיות ומסתוריות. סיפור מותו מרתק ומעורר שאלות עד היום. במשך שנים רבות, התיאוריה המקובלת הייתה שהאמן ההולנדי שם קץ לחייו בירייה עצמית בשדה ליד אובר-סור-אואז בצרפת ביולי 1890. עם זאת, בשנים האחרונות צצו תיאוריות חדשות המערערות על הסיפור המקובל. בעוד שואן גוך נאבק כל חייו עם בעיות נפשיות קשות, מכירת ציור בודד בחייו, וחוסר הכרה באמנותו, הפך לאחר מותו לאחד האמנים המוערכים והמשפיעים בתולדות האמנות. במאמר זה נחקור את נסיבות מותו המסתוריות, את הימים האחרונים לחייו, ואת המיתוסים שנוצרו סביב דמותו המרתקת.

הגרסה המקובלת למותו של ואן גוך – התאבדות בשדה

הגרסה המקובלת והמוכרת ביותר לגבי מותו של וינסנט ואן גוך היא שהוא התאבד בירייה עצמית. ב-27 ביולי 1890, ואן גוך יצא לצייר בשדות ליד אובר-סור-אואז, כשברשותו אקדח.

לפי עדויות מאותה תקופה, הוא ירה בעצמו בחזה. למרות שנפצע קשה, הצליח לחזור לפונדק בו התגורר. הוא טופל על ידי רופא מקומי, אך מצבו היה אנוש.

אחיו היחיד ותומכו העיקרי, תיאו ואן גוך, הוזעק למיטת חוליו. במשך כ-30 שעות לאחר הירי, וינסנט נאבק על חייו כשאחיו לצדו, עד שנפטר ב-29 ביולי 1890.

התיאור הזה הפך לגרסה הרשמית של מותו, וכך הוצג בביוגרפיות רשמיות, ספרים ואפילו בסרטים דוגמת “התאווה לחיים” משנת 1956, המבוסס על הרומן הביוגרפי של אירווינג סטון מ-1934.

ואן גוך עצמו כתב באחד ממכתביו האחרונים לאחיו: “אני מסכן את חיי למען עבודתי, ושכלי נפגע למחצה בשל כך“. משפטים כאלה חיזקו את התפיסה שהאמן שם קץ לחייו מרצונו החופשי מתוך ייאוש ומחלת נפש.

הבעיות הנפשיות והרפואיות שהובילו לאובדנו של ואן גוך

מחלתו הנפשית של ואן גוך הייתה חלק בלתי נפרד מסיפור חייו. במשך שנים רבות סבל האמן מהתקפים פסיכוטיים, דיכאון עמוק וחרדה.

הביטוי המפורסם ביותר למצבו הנפשי המעורער היה אירוע כריתת האוזן. בדצמבר 1888, בעת ששהה בארל שבצרפת, חתך ואן גוך חלק מאוזנו השמאלית לאחר ויכוח סוער עם חברו הצייר פול גוגן.

לאחר האירוע הזה, אושפז ואן גוך בבית חולים פסיכיאטרי בסן-רמי למשך כשנה, שם המשיך לצייר למרות מצבו. רופאים מודרניים העלו השערות שונות לגבי האבחנה שלו:

• אפילפסיה מסוג טמפורלי
• הפרעה דו-קוטבית
• סכיזופרניה
• הרעלת עופרת מצבעי הציור
• תסמונת מנייר (הפרעת אוזן פנימית)
• אלכוהוליזם כרוני

התקופה האחרונה בחייו, לאחר שחרורו מבית החולים במאי 1890 ומעברו לאובר-סור-אואז, התאפיינה בתקופות של יצירתיות קדחתנית לצד חרדה ודיכאון. במהלך 70 הימים האחרונים לחייו צייר ואן גוך כ-70 יצירות!

רופאו האחרון, ד”ר גאשה, תיאר את מצבו כ”מלנכוליה עמוקה מדי לריפוי“. העדויות הרפואיות והמכתבים שכתב ואן גוך מצביעים על אדם הנאבק עם מחלת נפש חמורה, מה שחיזק את התיאוריה שהתאבד.

הימים האחרונים – התדרדרות נפשית לפני מותו של האמן

בימיו האחרונים של ואן גוך ניתן לזהות סימנים לדיכאון מחריף. ב-6 ביולי 1890, הוא ביקר אצל אחיו תיאו בפריז. הביקור היה טעון במתח, כיוון שתיאו חשף בפניו קשיים כלכליים.

תיאו, שתמך כלכלית באחיו לאורך השנים, סבל בעצמו מבעיות בריאותיות וכלכליות. הידיעה שייתכן שלא יוכל להמשיך לתמוך בו הייתה מכה קשה לוינסנט.

עם שובו לאובר-סור-אואז, התבודד ואן גוך יותר ויותר. הוא המשיך לצייר בקדחתנות, אך במכתביו מאותם ימים ניתן לחוש בייאוש ההולך וגובר.

בציורים האחרונים שלו, כמו “שדה חיטה עם עורבים“, ניכרת אווירה מאיימת וקודרת. רבים ראו בציור זה מעין צוואה אמנותית, אף שלא היה הציור האחרון שצייר.

ב-27 ביולי, אותו יום שבו נורה, ואן גוך יצא לצייר כשבידיו כלי הציור והאקדח. הוא לא השאיר מכתב התאבדות, דבר שהעלה תהיות לגבי כוונותיו. כששב לפונדק עם פציעת הירי, אמר למארחיו: “אני ניסיתי להרוג את עצמי“.

רופא מקומי נקרא לטפל בו, אך הפציעה הייתה חמורה מדי. הכדור חדר לחזהו אך לא פגע בליבו, מה שגרם לסבל ממושך. תיאו הגיע במהירות לצדו של אחיו הגוסס, וליווה אותו בשעותיו האחרונות.

תיאוריות חדשות: האם ואן גוך באמת התאבד?

בשנים האחרונות החלו חוקרים להטיל ספק בסיפור ההתאבדות המקובל. ספר מ-2011 בשם “ואן גוך: החיים והיצירה” מאת סטיבן נייפה וגרגורי וייט סמית’, העלה תיאוריה חדשה ומסעירה.

לפי תיאוריה זו, ואן גוך לא התאבד אלא נורה בטעות או בכוונה על ידי שני נערים מקומיים. החוקרים טענו שמספר עובדות אינן מתיישבות עם תיאוריית ההתאבדות:

• האקדח שגרם למותו מעולם לא נמצא
• זווית הירייה מוזרה עבור התאבדות
• ואן גוך לא השאיר מכתב התאבדות, למרות שהיה כותב פרולפיקי
• הדרך בה שב לפונדק אחרי הירי מרחק של כ-1.5 ק”מ אינה אופיינית לאדם שניסה להתאבד
• בבגדיו ובציוד הציור שלו לא נמצאו סימני דם, מה שמטיל ספק שהירי התרחש בשדה בזמן ציור

התיאוריה גורסת שייתכן כי ואן גוך נורה בטעות על ידי שני נערים מקומיים (רנה סקרטן וגסטון) שהיו ידועים בכך שהטרידו את האמן ושיחקו עם אקדח. לפי תיאוריה זו, ואן גוך בחר לקחת על עצמו את האחריות כדי לא להפליל את הנערים.

התיאוריה מתחזקת על ידי ציטוט שיוחס לואן גוך על ערש דווי: “אל תאשימו אף אחד… זה אני שרציתי להרוג את עצמי“. משפט זה עשוי להתפרש כניסיון להגן על מישהו אחר.

סרט תיעודי משנת 2016 בשם “Loving Vincent” חקר גם כן את התיאוריה הזו, והציג תמונה מורכבת יותר של אירועי היום האחרון בחייו של האמן.

עדויות היסטוריות על הירייה הקטלנית שהביאה לסופו של וינסנט

העדויות ההיסטוריות לגבי מותו של ואן גוך מגיעות ממספר מקורות. אדלין רבול, בתו של בעל הפונדק בו התגורר ואן גוך, העידה שהאמן חזר פצוע בערב ה-27 ביולי ואמר שפצע את עצמו.

ד”ר פול גאשה, שטיפל בו באותם ימים, תיעד שהכדור חדר לגופו בזווית, דבר שמתיישב יותר עם ירי מצד שני מאשר התאבדות. יחד עם זאת, גאשה לא הטיל ספק בגרסת ההתאבדות באותה עת.

תיאו ואן גוך, בהודעה על מותו של אחיו, כתב: “הוא היה סובל שלי, ידידי היחיד”. תיאו לא הביע ספק לגבי התאבדותו של אחיו, ולמעשה מת בעצמו חצי שנה לאחר מכן, ככל הנראה משילוב של מחלת עגבת ושברון לב.

עדות מעניינת נוספת היא של אדריאן רבנס, ששמע את סיפור מותו של ואן גוך מפי אביו, שחי באובר-סור-אואז באותה תקופה. לפי הסיפור, אנשי הכפר ידעו על קבוצת נערים שהתעללו בצייר ה”מוזר”, אך העדיפו לשמור על שתיקה.

ביוגרף מוקדם של ואן גוך, אמיל ברנאר, ציין שהוא שמע שואן גוך נורה בפאב מקומי, ולא בשדה, אך לא התעמק בחקר הנושא. עדויות מעורפלות אלו מוסיפות למסתורין סביב מותו של האמן.

ההשפעה של מות ואן גוך על עולם האמנות והתרבות

מותו הטרגי של ואן גוך הפך לחלק בלתי נפרד מהמיתוס שנוצר סביבו. הסיפור של אמן גאון שלא זכה להכרה בחייו, סבל ממחלת נפש ושם קץ לחייו, הפך לאחד הנרטיבים המשפיעים ביותר בתולדות האמנות.

האירוניה המרה היא שואן גוך, שמכר רק ציור אחד בחייו (״הכרם האדום״), הפך לאחר מותו לאחד האמנים המצליחים ביותר בהיסטוריה. ציוריו נמכרים במיליוני דולרים, ויצירתו “דיוקן ד”ר גאשה” נמכרה ב-1990 תמורת 82.5 מיליון דולר, שיא עולמי באותה עת.

דמותו של ואן גוך הפכה לסמל לאמן הטרגי, לגאון שלא הובן בזמנו. הוא השפיע עמוקות על זרמים אמנותיים שבאו אחריו, כמו האקספרסיוניזם. סגנון הציור הייחודי שלו, עם משיכות המכחול העזות והשימוש בצבע כאמצעי להבעת רגש, שינה את פני האמנות המודרנית.

סיפור חייו ומותו הפך לנושא של:

• ספרים רבים, כולל הרומן המפורסם “התאווה לחיים” מאת אירווינג סטון
• סרטים דוגמת הסרט המצויר הייחודי “Loving Vincent” מ-2017, שכל פריים בו צויר ביד
• שירים, כמו “Vincent” (Starry Starry Night) של דון מקלין
• תערוכות ענק ברחבי העולם, כולל מוזיאון ואן גוך באמסטרדם המוקדש ליצירתו
• תיאטרון, אופרה ומחזות זמר

הפופולריות שלו היום הייתה בוודאי מפתיעה את ואן גוך עצמו, שבמהלך חייו קיבל רק מעט מאוד הכרה. כפי שכתב באחד ממכתביו: “אני מרגיש שיש בי משהו בעל ערך, אבל מה?“

האם ואן גוך היה מודע להישגיו האמנותיים לפני פטירתו?

שאלה מרתקת היא האם ואן גוך היה מודע לחשיבות יצירתו ולפוטנציאל ההשפעה שלה. למרות הכישלון המסחרי, נראה שהיו לו רגעים של הכרה בערך עבודתו.

כמה שבועות לפני מותו, ואן גוך הספיק לקרוא ביקורת חיובית על יצירתו בעיתון צרפתי, שבה המבקר אלברט אוריה כתב עליו בהערכה רבה. זו הייתה הביקורת החיובית הראשונה והיחידה שזכה לה בחייו.

ואן גוך שמר את הביקורת הזו, והיא נמצאה בין חפציו לאחר מותו. יתכן שביקורת זו נתנה לו תקווה קטנה שיצירתו תזכה להכרה, אך היא הגיעה מאוחר מדי להציל אותו מהייאוש העמוק בו היה שרוי.

במכתבו האחרון לאחיו תיאו, שנכתב ככל הנראה יומיים לפני שירה בעצמו, הוא כתב: “אשר לעתיד, אני לא רואה אותו כלל… אבל העתיד הוא השייך לדור החדש“. משפטים אלה מרמזים על תחושת סוף, אך גם על תקווה שהדורות הבאים אולי יבינו את יצירתו.

תיאו, אחיו, האמין תמיד בכישרונו של וינסנט. באחת מהתכתובות שלהם, תיאו כתב: “יום אחד עבודתך תזכה להערכה שהיא ראויה לה“. אירונית, תיאו לא זכה לראות את נבואתו מתגשמת, שכן מת בינואר 1891, פחות משנה אחרי אחיו.

יוהאנה, אשתו של תיאו, היא שפעלה ללא לאות לאחר מות שני האחים כדי לקדם את האמנות של וינסנט. היא ארגנה תערוכות, שימרה את המכתבים והיצירות, ובסופו של דבר הניחה את היסודות להכרה העולמית בה זוכה האמן כיום.

לדמיין את ואן גוך בעולם של היום – מה היה קורה אילו ידע על הצלחתו?

אחת השאלות המרתקות שעולות כשמדברים על ואן גוך היא: מה היה קורה אילו יכול היה לראות את ההערצה והתהילה להן הוא זוכה היום? כיצד היה מגיב לכך שיצירותיו תלויות במוזיאונים הגדולים בעולם?

ואן גוך, שחי בעוני מרוד ונאלץ להסתמך על התמיכה הכספית של אחיו, היה בוודאי המום לראות את הסכומים האסטרונומיים שמשולמים היום עבור ציוריו. הוא שכתב פעם: “אני לא מבקש דבר מאיש, אלא שיתנו לי לעבוד בכבוד“.

על פי התיעוד במכתביו, ואן גוך לא ייחל לעושר או לתהילה, אלא להכרה באמנותו, להבנה של החזון האמנותי שלו. כיום, כשמיליוני אנשים עומדים בתור כדי לראות את יצירותיו, כשספרים רבים נכתבים על סגנונו וטכניקות הציור שלו, ניתן לומר שמשאלה זו התגשמה מעבר לכל דמיון.

יחד עם זאת, יש משהו מעציב במחשבה שואן גוך היה צריך למות כדי שהעולם יכיר בגאונותו. כפי שכתב הסופר והמשורר אנטונן ארטו: “ואן גוך הוא צייר שציורו שינה את הטבע, את האובייקטים החיצוניים… את החמניות שלו הן חמניות ואן גוך, וזוהי אמת גדולה יותר מהבוטנית“.

אולי ההכרה בחייו הייתה יכולה להקל על סבלו הנפשי, לתת לו תחושת משמעות ותכלית שהייתה מצילה אותו מגורלו הטרגי. או שאולי, כפי שרבים מתיאוריות האמנות טוענים, דווקא הסבל והבדידות הם שאפשרו לו ליצור את האמנות הייחודית והחודרת שלו.

ציטוט ידוע שלו משקף תובנה מרגשת לגבי השאלה הזו: “אינני יודע דבר בוודאות, אבל הצפייה בכוכבים גורמת לי לחלום“. אולי החלום שלו התגשם, אם כי בעולם שכבר לא יכול היה לראות.

המכתבים האחרונים – מה הם מגלים על מחשבותיו לפני המוות?

המכתבים של ואן גוך, במיוחד אלה שכתב בשבועות האחרונים לחייו, מספקים הצצה נדירה למצבו הנפשי. ואן גוך היה כותב פרולפיקי, ויחד עם אחיו תיאו השאיר אוסף של למעלה מ-800 מכתבים.

במכתבו האחרון לתיאו, שנכתב ב-23 ביולי 1890, ארבעה ימים לפני הירייה, ואן גוך כתב באופן מטריד: “אני מסכן את חיי עבור עבודתי, ושכלי נפגע למחצה…“.

יחד עם זאת, באותו מכתב הוא גם התייחס לעבודתו בצורה חיובית ואפילו דיבר על תוכניות עתידיות: “אני בטוח בעצמי יותר מבעבר. אני ממשיך בדרכי שלי“. הסתירה הזו מעידה על המורכבות הנפשית שלו.

מענין לציין שבמכתביו האחרונים אין התייחסות ישירה לכוונות אובדניות או תכנון מפורש לשים קץ לחייו. זה אחד הדברים שמחזקים את הספקות לגבי תיאוריית ההתאבדות.

באחד ממכתביו האחרונים, כתב ואן גוך משפט שנראה היום כמו נבואה מצמררת: “יבוא יום שבו אנשים יכירו את ערך עבודתי“. תובנה זו מרגשת במיוחד לאור התהילה העצומה לה זכה לאחר מותו.

מכתביו האחרונים משקפים גם את מערכת היחסים המורכבת עם אחיו תיאו. מצד אחד, הכרת תודה עמוקה על התמיכה הרגשית והכלכלית, ומצד שני חשש להיות נטל עליו. כשנודע לו על הקשיים הכלכליים של תיאו, כתב: “הלוואי שיכולתי לעשות משהו שיעזור לך… אתה כבר עשית יותר מדי בשבילי“.

סיכום – המסתורין שעדיין אופף את מותו של וינסנט ואן גוך

130 שנים לאחר מותו של וינסנט ואן גוך, השאלה כיצד בדיוק מת נותרה פתוחה. בין אם התאבד כפי שמקובל לחשוב, או נורה בטעות או במכוון על ידי אחרים, סופו הטרגי הוא רק חלק מהסיפור המורכב של אמן יוצא דופן זה.

המסע של ואן גוך מצייר לא מוכר, שמכר רק יצירה אחת בחייו, להיות אחד האמנים המשפיעים והמוערכים ביותר בהיסטוריה, הוא סיפור על גאונות, סבל, והכרה שהגיעה מאוחר מדי. כפי שכתב פעם: “אני מאמין שמגיע יום שבו תזכה עבודתי להכרה, וחבל שזה לא קורה מוקדם יותר, כי אז היו לי פחות קשיים“.

הנסיבות המסתוריות של מותו מוסיפות שכבה נוספת למיתוס ואן גוך. בין אם נדע אי פעם את האמת המלאה על איך ואן גוך מת, או אם היא תישאר חידה לנצח, אין ספק שיצירתו ממשיכה לחיות ולהשפיע על מיליונים ברחבי העולם.

כפי שאמר בעצמו: “אנו לא יכולים לדבר אלא באמצעות הציורים שלנו“, והציורים שלו ממשיכים לדבר אלינו עד היום, וכנראה ידברו לנצח.

שאלות נפוצות על איך ואן גוך מת

מקורות:

• מוזיאון ואן גוך באמסטרדם
• מיתוסים על ואן גוך – אתר So Art