למה חוגגים את טו בשבט: המדריך המלא להבנת החג היהודי המיוחד

טו בשבט, החג שמציין את ראש השנה לאילנות, הוא מועד ייחודי בלוח השנה היהודי המשלב היבטים הלכתיים, היסטוריים, תרבותיים וסביבתיים. במהלך השנים, החג עבר גלגולים רבים – מציון הלכתי טכני בתקופת המשנה ועד לחגיגה מלאת חיים של הטבע והאדמה בישראל המודרנית. טו בשבט, החל ביום החמישה עשר בחודש שבט, מסמל את סיום עונת החורף ותחילת התעוררות הטבע לקראת האביב. החג מאגד בתוכו משמעויות עמוקות הקשורות לקשר בין העם היהודי לארץ ישראל, חשיבות שמירת הסביבה, ומנהגים ייחודיים שהתפתחו סביבו. בעמודים הבאים נעמיק בהיבטים השונים של החג, ממקורותיו ההלכתיים ועד לאופן שבו הוא נחגג כיום.

המקור ההלכתי: ראש השנה לאילנות ומשמעותו

טו בשבט מוזכר לראשונה במשנה כאחד מארבעה “ראשי שנים” בלוח העברי. המשנה במסכת ראש השנה פותחת בקביעה: “ארבעה ראשי שנים הם. באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה… באחד בתשרי ראש השנה לשנים… באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו.”

דעתם של בית הלל היא שהתקבלה להלכה, ולכן אנו מציינים את ראש השנה לאילנות ב-15 בשבט ולא באחד בחודש. אך למה דווקא תאריך זה נבחר? התשובה קשורה למחזור הטבע בארץ ישראל.

עד תאריך זה ירדו רוב גשמי החורף בארץ ישראל, והשרף מתחיל לעלות בעצים. זהו הזמן שבו העצים מתחילים להתעורר מתרדמת החורף ולהתכונן לפריחת האביב. כפי שמציין הירושלמי: “עד כאן [ט”ו בשבט] חיים ממי השנה שעברה, מכאן ואילך חיים ממי השנה הבאה”.

חשיבותו של ט”ו בשבט כראש השנה לאילנות נוגעת להלכות רבות הקשורות למצוות התלויות בארץ:

• הפרשת תרומות ומעשרות – פירות שחנטו לפני ט”ו בשבט שייכים לשנה החולפת, ואילו פירות שחנטו אחריו שייכים לשנה החדשה
• ערלה ונטע רבעי – מצוות אלו נקבעות לפי שנות העץ, המתחלפות בט”ו בשבט
• שמיטה ויובל – השנים הללו משפיעות גם הן על דיני הפירות, כאשר ט”ו בשבט משמש כנקודת החיתוך לקביעת השנה

חכמי ההלכה דייקו בקביעת התאריך הזה, שכן הוא מייצג נקודת מפנה אקלימית בארץ ישראל. רוב גשמי השנה כבר ירדו, והמים שיעלו בגזעי העצים מעתה ואילך שייכים למחזור החדש של השנה הבאה.

התפתחות חגיגות טו בשבט לאורך ההיסטוריה היהודית

חגיגות ט”ו בשבט עברו תהליך התפתחות מרתק לאורך הדורות. בתקופת המשנה והתלמוד, ט”ו בשבט היה בעיקר מועד הלכתי טכני ללא חגיגות מיוחדות. ההתייחסות אליו הייתה בעיקר בהקשר של קביעת השנה החקלאית לצורך מצוות התלויות בארץ.

לוח שנה מתקופת הגאונים שנמצא בגניזת קהיר מציין את ט”ו בשבט כאחד החגים, מה שמעיד על תחילת התפתחותו כיום מיוחד. בתקופת הראשונים (המאות ה-11 עד ה-15) מופיעים כבר אזכורים ראשונים של ט”ו בשבט כיום בעל אופי של חג, בעיקר בנוגע לאיסור תענית והספד ואי-אמירת תחנון בתפילה.

המהפך המשמעותי בחגיגות ט”ו בשבט התרחש במאה ה-16, כאשר המקובלים בצפת יצרו מנהג חדש: “סדר ט”ו בשבט”. בראשם עמד רבי יצחק לוריא (האר”י הקדוש) ותלמידיו, שחיברו סדר מיוחד של אכילת פירות ולימוד טקסטים העוסקים באילנות ובארץ ישראל.

הרעיון המרכזי מאחורי “סדר ט”ו בשבט” היה להעניק משמעות רוחנית עמוקה לחג. המקובלים ראו באילנות סמל למבנה העולמות העליונים ולספירות האלוהיות. אכילת הפירות לא הייתה רק זכר לפירות ארץ ישראל, אלא גם פעולה מיסטית שמטרתה לתקן את העולמות הרוחניים.

ספר “פרי עץ הדר”, שהתפרסם בשנת 1753, היה הספר הראשון שהציג סדר מלא לט”ו בשבט. הוא כלל קטעי קריאה מהתנ”ך, המשנה, התלמוד והזוהר, לצד ברכות על ארבע כוסות יין ופירות שונים. מנהג זה התפשט בקהילות יהודיות רבות, במיוחד בקרב יהודי ספרד והמזרח.

סדר ט”ו בשבט: מסורת אכילת פירות ושתיית יין

“סדר ט”ו בשבט”, שהתפתח בקהילות המקובלים בצפת, הפך עם השנים למסורת יהודית מרכזית בחגיגת החג. הסדר מבוסס על אכילת פירות ושתיית יין בצורה טקסית, המלווה בלימוד ובאמירת ברכות.

בסדר ט”ו בשבט המסורתי נהוג לאכול 15 סוגי פירות שונים, כנגד ט”ו בשבט (היום ה-15 בחודש). הפירות מחולקים לשלוש קבוצות, המסמלות עולמות רוחניים שונים לפי תורת הקבלה:

• קבוצה ראשונה – פירות שקליפתם נאכלת יחד עם תוכם (כגון תפוחים, אגסים, ענבים), המסמלים את עולם העשייה
• קבוצה שנייה – פירות שתוכם נאכל וגרעינם נזרק (כגון זיתים, תמרים, אפרסקים), המסמלים את עולם היצירה
• קבוצה שלישית – פירות שרק תוכם הפנימי נאכל וקליפתם החיצונית נזרקת (כגון רימונים, אגוזים, שקדים), המסמלים את עולם הבריאה

לצד הפירות, נהוג לשתות ארבע כוסות יין בסדר ט”ו בשבט, בדומה לסדר פסח. הכוס הראשונה היא של יין לבן, המסמל את החורף; השנייה – יין לבן מעורב במעט יין אדום; השלישית – יין אדום מעורב במעט יין לבן; והרביעית – יין אדום מלא, המסמל את האביב והקיץ המתקרבים.

לאורך הסדר, משולבים קטעי קריאה מהמקורות היהודיים העוסקים בעצים, בפירות ובארץ ישראל. הטקסטים כוללים פסוקים מהתנ”ך, משניות, קטעי זוהר ומדרשים שונים.

שבעת המינים – חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר – מקבלים מקום של כבוד בסדר ט”ו בשבט, כפירות שבהם נשתבחה ארץ ישראל. אכילתם מבטאת את הקשר המיוחד בין עם ישראל לארצו.

בקהילות רבות, במיוחד בקרב יהודי ספרד והמזרח, נהוג להכין “פלטת פירות” מפוארת לכבוד החג, הכוללת פירות טריים ויבשים, אגוזים ושקדים, ולעתים אף מאכלים נוספים כמו קומפוט ועוגות פירות.

מעניין לציין שהשימוש בפירות יבשים בחגיגות ט”ו בשבט נבע גם מסיבה פרקטית – בתקופת החורף באירופה לא היו פירות טריים רבים זמינים, ולכן השתמשו בפירות יבשים שהגיעו מארץ ישראל ומארצות אחרות.

טו בשבט בתקופת הציונות: לידתו של “חג הנטיעות”

עם עליית התנועה הציונית והשיבה לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, קיבל ט”ו בשבט משמעות חדשה ומהפכנית. המתיישבים היהודים החדשים חיפשו דרכים לחבר את המסורת היהודית לעבודת האדמה ולהתחדשות הקשר עם הארץ.

ב-1890, הציע המחנך הציוני זאב יעבץ לתלמידיו בזכרון יעקב לצאת ולטעת עצים בט”ו בשבט. מנהג פשוט זה היה צעד ראשון בהתפתחות מסורת חדשה שתשנה את פני החג. הרעיון של יעבץ התפשט במהירות בבתי הספר העבריים ברחבי הארץ.

בשנת 1908, אימצה הסתדרות המורים את הרעיון והחליטה לעשות את ט”ו בשבט ל”חג הנטיעות” הרשמי במערכת החינוך העברי. הנטיעות הפכו לסמל רב-עוצמה של ההתחדשות היהודית בארץ ישראל ושל הקשר המתחדש בין העם לאדמתו.

עם הקמת הקרן הקיימת לישראל (קק”ל) בשנת 1901, קיבל חג הנטיעות משנה תוקף. הקק”ל, שהוקמה לרכישת קרקעות והכשרתן להתיישבות יהודית, הפכה את ייעור הארץ לאחת ממטרותיה המרכזיות. ט”ו בשבט היה הזדמנות מצוינת לקדם מטרה זו.

בתקופת היישוב ולאחר קום המדינה, הפכו טקסי הנטיעות בט”ו בשבט לאירועים המוניים בעלי חשיבות לאומית. מנהיגי המדינה, בראשם דוד בן-גוריון, היו משתתפים בטקסי נטיעות חגיגיים, מדגישים את חשיבות הייעור והפרחת השממה.

החינוך העברי אימץ את החג במלוא העוצמה. בתי הספר ברחבי הארץ היו יוצאים לטיולים ולנטיעות, שרים שירי ט”ו בשבט שחוברו במיוחד לחג, ולומדים על עצים וצמחים של ארץ ישראל.

המשמעות הסביבתית של החג: טו בשבט בעידן האקולוגי

בעשורים האחרונים, עם התגברות המודעות הסביבתית העולמית, קיבל ט”ו בשבט משמעות חדשה כחג אקולוגי. החג הפך לסמל מרכזי של שמירת הסביבה והאחריות האקולוגית במסורת היהודית.

ארגונים סביבתיים יהודיים ברחבי העולם אימצו את ט”ו בשבט כיום להעלאת המודעות לנושאים סביבתיים. התנועה האקולוגית-יהודית מצאה בחג “ראש השנה לאילנות” בסיס רעיוני עמוק ליחס מכבד כלפי הטבע והסביבה.

המקורות היהודיים מספקים תשתית רעיונית עשירה לחיבור בין ט”ו בשבט לתפיסה אקולוגית מודרנית. למשל, מדרש קהלת רבה מביא את דברי הקב”ה לאדם הראשון: “ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן… תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך”.

בישראל של ימינו, החג משלב בין המסורות השונות – הן המסורתיות והן החדשות. רבים חוגגים סדר ט”ו בשבט מסורתי או מחודש, אחרים משתתפים בנטיעות, וישנם המקדישים את היום לפעילות סביבתית וחינוכית.

ארגוני סביבה ישראליים רבים מנצלים את ט”ו בשבט להעלאת מודעות לנושאים אקולוגיים דחופים כגון:

• שמירה על המגוון הביולוגי של ארץ ישראל
• התמודדות עם שינויי האקלים והשפעתם על הסביבה המקומית
• שמירה על שטחים פתוחים מפני כרסום הבנייה והפיתוח
• חקלאות בת-קיימא המתבססת על עקרונות אקולוגיים
• חיסכון במים ומניעת זיהום מקורות מים

בתי ספר רבים בישראל משלבים בחגיגות ט”ו בשבט תכנים חינוכיים בנושאי סביבה, ומעודדים את התלמידים לא רק לטעת עצים אלא גם לחשוב על האחריות האישית והקולקטיבית שלהם כלפי הסביבה.

מעניין לציין שהמשמעות הסביבתית של ט”ו בשבט אינה המצאה מודרנית לחלוטין. כבר בתקופת המשנה היה קשר הדוק בין החג לבין קיימות חקלאית: ההלכות הקשורות לט”ו בשבט נועדו, בין היתר, להבטיח את נטיעתם וטיפוחם של עצים חדשים ואת מחזוריות הגידולים החקלאיים.

מנהגי טו בשבט המגוונים בקהילות ישראל השונות

קהילות ישראל השונות פיתחו מנהגים מגוונים לציון ט”ו בשבט, המשקפים את המסורות המקומיות והתרבויות שבקרבן חיו. ההבדלים בין מנהגי קהילות אשכנז, ספרד והמזרח מעשירים את החג ומעניקים לו צבעים וטעמים מיוחדים.

בקהילות צפון אפריקה, במיוחד במרוקו, התפתחה מסורת עשירה סביב ט”ו בשבט. נהגו להכין “פלטות” מפוארות של פירות יבשים וטריים, מקושטות בפרחים ועלים, ולערוך סעודות משפחתיות חגיגיות. הילדים היו מקבלים שקיות מלאות בפירות יבשים ובממתקים.

בקהילות כורדיסטן, נהגו לצאת לטבע ביום ט”ו בשבט ולערוך סעודות חגיגיות מתחת לעצים. המאכל המסורתי המיוחד לחג היה “חוב’ז פירות” – לחם מיוחד שאפו עם פירות יבשים בתוכו.

יהודי תימן חגגו את ט”ו בשבט בצניעות יחסית, אך עם זאת שמרו על מנהג אכילת פירות, במיוחד פירות חדשים שלא אכלו מתחילת השנה. הם נהגו לברך את ברכת “שהחיינו” על פרי חדש בט”ו בשבט.

בקהילות אשכנז באירופה, שם לא היו פירות טריים זמינים באמצע החורף, התפתח מנהג אכילת פירות יבשים שהובאו ממרחקים. מנהג מיוחד היה אכילת “בוקסר” (חרובים), שהיה פרי נדיר וחשוב בט”ו בשבט. בקהילות אלו גם נהגו לשיר שירים מיוחדים לכבוד החג.

יהודי איטליה פיתחו מסורת של יצירת “אילנות פירות” – קישוטים בצורת עצים שעליהם תלו פירות וממתקים לילדים. הם גם נהגו להכין מאכלים מיוחדים מחיטה ופירות יבשים.

בקהילות ארם צובא (חלב) ודמשק, היה נהוג להכין את “מרקחת פירות ט”ו בשבט” – קומפוט מיוחד מפירות יבשים ואגוזים, מתובל בתבלינים ארומטיים כמו קינמון וציפורן.

מעניין במיוחד הוא המנהג שהתפתח בכמה קהילות ספרדיות, שבו היו נוהגים בט”ו בשבט לבקש בקשות מיוחדות על אתרוג נאה לחג הסוכות הבא. האמונה הייתה שביום המיוחד לאילנות, תפילה על פרי חשוב כמו אתרוג תתקבל ברצון.

בישראל המודרנית, חגיגות ט”ו בשבט משלבות מנהגים רבים מקהילות שונות, ליצירת מסורת ישראלית חדשה ועשירה. סדר ט”ו בשבט הפך נפוץ בכל העדות, לצד נטיעות, טיולים בטבע וחינוך סביבתי.

טו בשבט בספרות ובאמנות: שירים, סיפורים ויצירה

ט”ו בשבט השפיע עמוקות על התרבות והאמנות העברית המתחדשת. משוררים, סופרים, מלחינים ואמנים חזותיים מצאו בחג מקור השראה עשיר, וביטאו דרכו את הקשר המתחדש לטבע הארץ ולעונות השנה.

שירי ט”ו בשבט הפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות החג בישראל. שירים כמו “השקדייה פורחת” מאת ישראל דושמן, “כי האדם עץ השדה” שנכתב על ידי נתן זך על בסיס הפסוק מספר דברים, או “ט”ו בשבט הגיע” של לוין קיפניס, הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית.

בשירי ילדים רבים הוצג ט”ו בשבט כחג שמח ומלא חיים, המסמל את התחדשות הטבע ואת האביב המתקרב. לעומתם, משוררים בוגרים העניקו לחג משמעויות עמוקות יותר, הקשורות לזהות היהודית, לקשר עם האדמה ולמחזוריות החיים.

ביצירות אמנות חזותית ישראלית, מופיע ט”ו בשבט בדרך כלל דרך דימויים של פריחת השקדייה, נטיעות עצים ופירות הארץ. האמנית שושנה היימן, למשל, יצרה סדרת עבודות מפורסמת סביב סמלי החג, תוך שימוש בטכניקות מסורתיות ומודרניות.

ספרות הילדים העברית עשירה בסיפורים על ט”ו בשבט. סיפורים אלה משלבים בדרך כלל מסרים חינוכיים על אהבת הטבע, חשיבות העצים לסביבה, וערכים של נתינה וטיפוח. ספרים כמו “העץ הנדיב” של של סילברסטיין, למרות שלא נכתבו במקור לט”ו בשבט, הפכו לקריאה פופולרית בתקופת החג.

ביצירות רבות מודגש הקשר בין האדם לעץ, כפי שמופיע בפסוק “כי האדם עץ השדה”. השוואה זו בין חיי האדם לחיי העץ – הצמיחה האיטית, ההתפתחות לאורך עונות וזמנים, ומתן פירות לסביבה – הפכה למוטיב מרכזי ביצירה העברית הקשורה לט”ו בשבט.

בעידן הדיגיטלי, נוצרו גם יצירות מולטימדיה חדשניות סביב החג. סרטי אנימציה, יצירות אינטראקטיביות ותערוכות וירטואליות מציעים פרשנויות עכשוויות למשמעויות של ט”ו בשבט, תוך שילוב בין המסורת לבין מסרים סביבתיים וחברתיים עכשוויים.

הקשר בין טו בשבט לעקרונות יהודיים של תיקון עולם

ט”ו בשבט מגלם בתוכו עקרונות יהודיים עמוקים של “תיקון עולם” – המושג היהודי המתייחס לאחריותנו לתקן ולשפר את העולם. החג מדגיש את חובתנו לדאוג לא רק לצרכינו המיידיים אלא גם לדורות הבאים ולעולם בכללותו.

במקורות היהודיים מופיעים רעיונות רבים התומכים באחריות סביבתית. מדרש מפורסם מספר על חוני המעגל שראה אדם זקן נוטע עץ חרוב: “אמר לו: זה, עד כמה שנים טוען פירות? אמר לו: עד שבעים שנה. אמר לו: כלום ברי לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים, כשם שנטעו אבותי לי, כך אטע אני לבני”.

סיפור זה, המהדהד ברבים מחגיגות ט”ו בשבט, מדגיש את מחויבותנו לדאוג לדורות הבאים, גם אם לא נזכה ליהנות בעצמנו מפירות מעשינו. זוהי תמצית הרעיון של קיימות בהגות היהודית.

הלכות “בל תשחית” – האיסור להשחית משאבים ללא צורך – מהווה בסיס הלכתי חשוב לאתיקה סביבתית יהודית. איסור זה מורחב במקורות לכל פעולה הגורמת להרס או בזבוז משאבי טבע, והוא רלוונטי במיוחד בהקשר של ט”ו בשבט, החג המוקדש לאילנות.

מצוות נוספות, כמו “לא תכרות את עצה” (האיסור לכרות עצי פרי בעת מצור על עיר), שמיטה (מנוחת האדמה אחת לשבע שנים) ופאה (השארת פאת השדה לעניים), מדגישות את החשיבות של יחס מאוזן לטבע ולמשאביו.

בהקשר המודרני, ט”ו בשבט מציע הזדמנות לחשוב על משמעות העמוקה של “תיקון עולם” בעידן של משברים סביבתיים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון לישראל, דיבר על הקשר העמוק בין אדם לטבע ועל חשיבות הכבוד לכל היצורים החיים.

בשנים האחרונות, מתפתחות יוזמות רבות המחברות בין ט”ו בשבט לבין פרויקטים של תיקון עולם. למשל, קהילות רבות משלבות בחגיגות החג פעילויות של:

• צמצום פסולת ומיחזור
• חקלאות אורגנית וקיימא
• סיוע לקהילות מוחלשות דרך גינות קהילתיות
• חינוך לערכים סביבתיים בגיל צעיר
• מאבק בשינויי האקלים דרך התנהגות אישית וקהילתית אחראית

טו בשבט בעידן המודרני: איך אנחנו חוגגים היום

בישראל של המאה ה-21, חגיגות ט”ו בשבט הפכו למגוונות ורב-תרבותיות, משלבות בין מסורות עתיקות לבין פרשנויות מודרניות של החג. החג מספק הזדמנות לישראלים מכל הרקעים להתחבר לטבע, למורשת היהודית ולערכים סביבתיים.

בתי ספר ומוסדות חינוך ממשיכים במסורת הנטיעות, אם כי בשל מודעות סביבתית גוברת, הנטיעות מתוכננות היטב בשיתוף עם גופים מקצועיים כמו קק”ל. ילדים לומדים לא רק על חשיבות נטיעת עצים, אלא גם על שמירת טבע, מגוון ביולוגי, ושיקום אקולוגי.

קהילות דתיות, חילוניות ומסורתיות מקיימות גרסאות שונות של “סדר ט”ו בשבט”. בעוד שקהילות דתיות עשויות להתמקד בטקסטים מסורתיים ובברכות על הפירות, קהילות חילוניות רבות משלבות טקסטים מודרניים העוסקים באקולוגיה ובקשר בין אדם לטבע.

ישראלים רבים מנצלים את החג כהזדמנות לטיולים בטבע, במיוחד לאזורים מרהיבים של פריחה מוקדמת, כמו פריחת השקדיות. מוזיאונים וגלריות מציגים תערוכות בנושאי טבע וסביבה, ופסטיבלים מקומיים מציעים פעילויות לכל המשפחה סביב נושאי החג.

בשנים האחרונות, צמחו יוזמות קהילתיות רבות סביב ט”ו בשבט, כמו הקמת גינות קהילתיות, פרויקטים של חקלאות עירונית, ופעילויות התנדבותיות לשיקום אזורים טבעיים. יוזמות אלו משלבות את ערכי החג עם פעילות קהילתית ויצירת קיימות מקומית.

רשתות המזון וחנויות מתמלאות בשבועות שלפני החג במבחר עשיר של פירות יבשים, אגוזים וממתקים מיוחדים. חנויות פרחים מציעות סידורים מיוחדים של פרחי עונה, ובתי קפה ומסעדות מציעים תפריטים מיוחדים המבוססים על פירות העונה ומאכלי ט”ו בשבט מסורתיים.

המדיה הישראלית מתמלאת בתכנים הקשורים לחג – מתכונים, רעיונות לפעילויות משפחתיות, וכתבות על המסורות השונות של החג. ברשתות החברתיות, ישראלים חולקים תמונות של סדרי ט”ו בשבט, נטיעות, וטיולים בטבע הפורח.

בקהילות יהודיות ברחבי העולם, ט”ו בשבט הפך לאחד החגים המרכזיים ל”יהדות ירוקה”. ארגונים יהודיים סביבתיים כמו Hazon בארה”ב מפיקים חומרים חינוכיים ומארגנים אירועים המחברים בין המסורת היהודית לבין אקטיביזם סביבתי עכשווי.

סיכום: המשמעות העמוקה של חגיגות טו בשבט

ט”ו בשבט, שהחל כציון הלכתי טכני של “ראש השנה לאילנות”, התפתח לאורך הדורות לחג עשיר ומגוון המשקף ערכים יהודיים וישראליים עמוקים. החג מגלם בתוכו את הקשר הבלתי ניתק בין העם היהודי לארץ ישראל, את מחזוריות החיים והטבע, ואת האחריות שלנו כלפי הסביבה והדורות הבאים.

בעידן של משברים סביבתיים ושינויי אקלים, המסרים העמוקים של ט”ו בשבט – קיימות, אחריות בין-דורית, וכבוד לטבע – הופכים רלוונטיים מתמיד. החג מזכיר לנו שמסורת יהודית בת אלפי שנים כבר הכירה בחשיבותם של ערכים אלה, עוד לפני שהפכו למושגים מודרניים.

באמצעות חגיגות ט”ו בשבט – בין אם באכילת פירות, בנטיעת עצים, בלימוד או בפעילות סביבתית – אנו ממשיכים מסורת חיה המתחדשת בכל דור, ומחברת בין העבר, ההווה והעתיד של העם היהודי בארצו.

שאלות נפוצות: למה חוגגים את טו בשבט

מקור: ויקיפדיה – ט”ו בשבט (מועד)

מקור: האם ט”ו בשבט הוא באמת חג? – כתבה מאתר מאקו